top of page
Search
  • Writer's pictureOsnat Barak

יומן מלחמה

בשבת 7/10 אור העירה אותי מהאזעקות.

אמרתי לה שזה תקלת צופרים ושתחזור לישון

אבל מהר מאוד רז הוקפץ למילואים

ומאז, כמו אצל כולם,

החיים שלי נעצרו.


אחרי ימים ראשונים של הלם וכעס

נכנסתי, כמו כל עם ישראל,

להתנדבויות, הסעות, אפיות וכו'.

בנובמבר הרגשתי שאני צריכה

להתחיל להוציא קצת

אגרסיות, חרדות ותקוות.


הכי טבעי היה לי לעבוד עם לבד.

בבית הילדים בקיבוץ תמיד היה לבד,

בתור ילדה זה אחד החומרים הראשונים שעבדתי איתו

(אחרי גירים וגואש)

בשבילי זה חומר רך, נעים, צבעוני ומנחם,

שיכול לספוג את כל הכעסים והפחדים שלי.


עבדתי בלי סקיצות,

וכל רקמה השתנתה במהלך העבודה.



רקמתי את הלבד על נייר.



בבוקר 28/11 קראתי בעיתון

שהחלו לזרוע את החיטה בשדות בארי.



אספתי את כל גווני הצהוב שמצאתי,

לנסות ולרקום משהו אופטימי.





בראשון לדצמבר,

אחרי שהסתיימו החזרות החטופים הראשונות,

הייתי אופטימית שאוטוטו כולם חוזרים לארץ

(תמימה שכמוני).

רקמתי את התקווה שלי,

שתיכף כולם ייצאו מהבור באדמה

ויחזרו לבתיהם.



באמצע כתבתי את מילות השיר "אנחנו לא צריכים"

שכתב אבי קורן והלחין שמואל אימברמן.



בינואר קראתי בפייסבוק פוסט

שכתבה אסתי זיסמן על שיחה עם

ילד בן שמונה חכם ותמים.



ואחרי כמה ימים התפרסמו בתקשורת

ציורים שציירה אמיליה אלוני בת השש בשבי החמאס.

אמה דניאל סיפרה:"בציורים היא ביטאה את התקווה שלה.

תקווה בלב של ילדה לראות שמש,

שהיתה התקווה של כולנו".



רקמתי שמש צהובה וגדולה

שמחממת ומאירה

פרחים שבוקעים מהאדמה.



בתוך כל פרח כתבתי את פזמון השיר "הביתה"

שכתב אהוד מנור והלחין יאיר קלינגר.

את השיר ביצעו באמפי קיסריה

אלף מוזיקאים, אמנים ומשפחות החטופים.

טליה ירום, מפיקת הארוע, אמרה:

"החלטתי שאני חייבת ליצור

משהו עם אור גדול שיחמם את כל הלבבות שקפאו".



בסוף ינואר קראתי בפייסבוק

את הפוסט הזה של חיים ילין



בתור בת של פרדסן

זה פגע לי בול בבטן הרכה,

הכי בסיסי, הכי שורשי, הכי ישראלי.



גם פה רקמתי שורה

מהשיר "הביתה".



ועבודה אחרונה

והכי משמחת כרגע,

השלט על דלת הבית שלנו.



שיחזרו כל החטופים הביתה,

ע כ ש י ו ! ! !

Comments


Thank you for registering to my blog

bottom of page